נולדתי וגדלתי בחיפה. תמיד אהבתי לנגן, אבל כשסיימתי את התיכון רציתי לעשות משהו קצת אחר. אז וויתרתי על מעמד של מוסיקאית מצטיינת בצה”ל והלכתי למדבר לשנת שירות בניצנה. שם מימשתי את אהבתי למדבר שאינה יודעת שובע, הדרכתי טיולים ומדעים וחייתי בקומונה. כעירונית, החיים עם קבוצה שרובה קיבוצניקים לא היתה תמיד חווייה פשוטה, אבל למדתי ממנה המון על עוד נושא שקרוב ללבי מאד- תקשורת עם אנשים. המשכתי משם לשירות ארוך בצבא במסגרת גרעין של הנח”ל, גם כן בקומונה. שירתי חלק מהזמן בדרום תל-אביב בגרעין מטעם בינ”ה, וחלק מהזמן בפנימיה אלוני יצחק כמורה חיילת. זו היתה תקופה מאד משמעותית בשבילי מהרבה בחינות. עבדתי עם נוער וילדים, עולים חדשים. גם
החיים בקבוצה ובגרעין היו מקום שמאד התפתחתי וגדלתי בו. גם לא נטול קשיים ואתגרים…
במהלך שנת השירות והשירות הצבאי ניסיתי לשמור על הקשר עם המוסיקה, להתאמן ולקחת שיעורים, וניגנתי כמה קונצרטים (התמזל מזלי לטוס לבוסטון במהלך שנת השירות) ואפילו ניגשתי לתחרות בתל-אביב. אך כמובן שזה לא היה תמיד פשוט לשלב בין שירות צבאי לבין הנגינה. לכן כשהשתחררתי מהצבא בחרתי ללכת שוב עם האהבה לצלילים וללמוד מוסיקה לתואר ראשון בירושלים.
“רציתי להעמיק את הלימוד, ועברתי ללמוד באירופה”
כנגנית חלילית, כלי שהרפרטואר שלו הוא בעיקר מוסיקה “עתיקה”, בן מאות שנים, רציתי להמשיך ולהעמיק את הלימוד בו, ועברתי ללמוד באירופה. בהתחלה עשיתי חילופי סטודנטים בלייפציג, ובהמשך שני תארי מאסטר בסקולה קנטורום בבאזל, שווייץ, מוסד ייחודי מסוגו בעולם ללימוד המוסיקה שעניינה אותי. באירופה גם יכולתי ללמוד נגינה באבובים הסטוריים, מה שלא התאפשר לי בארץ, פשוט כי לא היו מורים לכלים האלו. את בחינות הכניסה לאקדמיה עשיתי יחד עם רני בן זוגי- קשר שצמח בתקופת המעבר לאירופה. רני הוא גם מוסיקאי- פסנתרן וצ’מבליסט. למזלנו התקבלנו שנינו ללימודים בבאזל.
מאז ועד היום עברו עשר שנים… בהן עשינו כל אחד שני תארי מאסטר, השתלבנו במקומות עבודה, בהרכבים שונים. התחלתי לחקור מוסיקה עברית קדומה מתוך עניין במורשת התרבותית של היהודים באירופה, והקמתי את ההרכב מזמור לדוד שמבצע את המוסיקה הזו בפני קהל- יהודי ולא יהודי.
ונולד לנו נעם, שנחגוג לו יום הולדת שלוש השבוע. יש הרבה דברים לברך עליהם בחיים בשווייץ. הפרנסה- כמוסיקאים, אנחנו חיים בכבוד, שזה לא דבר מובן מאליו. השקט, הסדר. היכולת לתכנן מראש ולא להיות בחוסר וודאות קיומי.
“פעם היינו עולים על איזי ג’ט, שלוש שעות וארבעים ואנחנו בארץ. היום כל גיחה לארץ משמעה מינימום שלושה שבועות בבידוד עם ילד קטן וחופשה ללא תשלום מהעבודה, והעלות של כל זה אלפים רבים של שקלים”
אבל אם לומר את האמת – אני לא כל כך מעודכנת מה קורה פה. אני קוראת עיתונים של הארץ. המשפחה שלי בארץ. הלב שלי בארץ. תקופת הקורונה העמיקה את המרחק. פעם היינו עולים על איזי ג’ט, שלוש שעות וארבעים ואנחנו בארץ. היום כל גיחה לארץ משמעה מינימום שלושה שבועות בבידוד עם ילד קטן וחופשה ללא תשלום מהעבודה, והעלות של כל זה אלפים רבים של שקלים. אני מרגישה מבולבלת יותר ויותר לגבי עתידנו.
בשנה האחרונה ארגנו הפגנות רבות בשווייץ בעד הדמוקרטיה ונגד המשך שלטונו של נאשם בפלילים. הרגשתי צורך לצאת מאיזור הנוחות שלי. הרגשתי שלא מוסרי מבחינתי לשתוק בסיטואציה הפוליטית שמאיימת על חיי כולנו. חיי משפחתי ואהוביי, וגם חיי שלי כאזרחית ישראלית. לאחרונה הצטרפתי לקבוצה שמעוניינת לקיים דיון מעמיק יותר בשאלה מהי זהות ישראלית, ופועלת לקדם זכות בחירה לתושבים ישראלים השוהים בחו”ל באופן זמני. איני יודעת אם כשתוגש הצעת החוק על שולחן הכנסת – אני אישית איהנה מפירותיה. סביר להניח שלא, כי אני לא תושבת ישראל אחרי חמש שנים שמרכז חיי בחו”ל. אבל אני חושבת שנכון לפתוח לדיון שאלות של זיקה של אזרחים ישראלים למדינה גם אם הם אינם תושבים. העולם היום גלובלי, אנשים עובדים בחו”ל, לומדים בחו”ל והגיע הזמן להעלות לדיון נושאים שהיו טאבו בעבר.
